פסק-דין בתיק ע"א 2262/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופטת אירית מני-גור) מיום 13.4.05 בת"א 4631/99, אשר קיבל את תביעת המשיב לתשלום שכר טרחת עו"ד.

1.                    רקע

(א)        המשיב, עורך דין, העניק למשיבה שירותים מקצועיים להפחתת חיובי מס רכוש שהוטלו על נכסיה, על פי הסכם אשר כרתו הצדדים ביום 12.7.99 (להלן: "ההסכם הקודם").

(ב)        בין הצדדים התגלתה מחלוקת באשר לשכר טרחתו של המשיב בגין טיפול בנכס הידוע בכינוי "בית שלזינגר". בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם בעל פה, אשר קיבל ביטוי במכתבו של נציג המערערת מר אמיר ז"ל מיום 6.6.94 (להלן: "ההסכם").

(ג)         פרשנותו של ההסכם היא שעומדת במרכזו של ערעור זה, ומפאת חשיבותם של הדברים, נביא את ההסכם כלשונו כבר עתה:

"למר מיוחס שלום,

כפי שסוכם היום ישולם לך הפרש שכ"ט עבור החסכון הנוסף שיושג במס רכוש בגין בית שלזינגר.

שכר הטרחה יהיה בשיעור של 5% מסכום החסכון.

סכום החסכון עליו ישולם שכ"ט לא יכלול קנסות.

מוסכם בינינו כי בערכי יום 1.1.94 (מדד ינואר 94) סה"כ המס הנדרש ע"י שלטונות מס רכוש עומד על סך של 3,104,490 ש"ח. זהו הבסיס ממנו יגזרו 5% השכ"ט במידה ותצליח לבטל את מס הרכוש בשלמותו (המדובר לגבי שנות המס עד 1989 ועד בכלל). סה"כ של 5% מסכום זה עומד על סך של 155,224.05 ש"ח, סכום זה יצבור הפרשי הצמדה בלבד ובלא ריבית מיום 1.1.94 ועד ליום תשלום שכר טרחתך, במידה שתפטור מלוא המס כאמור לעיל. מדד הבסיס לשערוך שכ"ט יהיה מדד ינואר 94.

לשכר טרחתך הנ"ל יוסף מע"מ. "

(ד)        לטענת המשיב בכתב תביעתו, נשאו מאמציו פרי והוא הצליח לבטל את החיוב במס לתקופה שמשנת 1989 ואילך. אשר לחוב לגבי התקופה שעד שנת 1989 הגיעה המערערת להסכם פשרה עם רשויות המס ושילמה מס רכוש בסך 430,319 ש"ח בלבד. לטענתו, זכאי הוא לשכר טרחה בשיעור של 5% מסכום המס שנחסך למערערת (דהיינו, סכום החסכון הוא סכום הבסיס 3,104,490 ש"ח בניכוי סכום הפשרה ששולם, וממנו יש לגזור 5% ולצרף מע"מ).

(ה)        לטענת המערערת לא זכאי המשיב לשכר טרחה כלל, שכן על פי ההסכם ביטול מס הרכוש בשלמותו הוא תנאי לתשלום השכר. לחלופין טענה המערערת שהמשיב ויתר על שכר הטרחה בקבלו כפשרה 10% מהסכום שדרש.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

(א)        בית המשפט דן בשלב הראשון בפרשנותו של ההסכם: "האם התכוונו הצדדים בכל מקרה לגזור את שכה"ט בשיעור 5% מכל סכום שייחסך כרישת המסמך, או שמא התכוונו כי שכה"ט ישולם בשיעור של 5% משיעור מקסימלי של המס רק במקרה של בטול כולל של המס? היינו שכה"ט ישולם באופן של 'הכל או לא כלום'"?

(ב)        בית המשפט ביסס את הכרעתו הן על לשון הטקסט הן על אומד דעתם של הצדדים, שאותו הסיק מהעדויות שנשמעו לפניו.

(ג)         בית המשפט ציין כי בין הצדדים היה הסכם קודם אשר קבע שכר טרחה בשיעור של 50% מהמס הנחסך בצירוף מע"מ והוצאות, ואם יושג חסכון לגבי שנת 1989  בלבד, יהא שיעור שכר הטרחה 30% מהמס הנחסך בצירוף מע"מ והוצאות. ההסכם הנדון שינה את ההסכם הקודם והקטין בצורה משמעותית את שכר הטרחה לו זכאי המשיב. בית המשפט קיבל כמהימנה את גרסת המשיב שהסכים להרע את תנאיו, שכן הובטח לו בתמורה שיקבל עבודות נוספות לטיפולו. הנוהג המקובל ביחסי הצדדים היה תשלום שכר טרחה הנגזר מסכום החסכון בפועל, ואין לקבל את הגרסה שהמשיב היה מוכן לוותר כליל על שכר טרחתו, שהרי באמתחתו היה הסכם קודם שהיטיב עימו.

(ד)        בית המשפט הוסיף כי כוונת המערערת עולה ממכתב חישוב שכר הטרחה מיום 11.2.98, שבו נערך חישוב על בסיס 5% מהסכום המקסימלי בניכוי תשלום המס ששולם בפשרה. דהיינו, חישוב המערערת במסמך זה תואם את פרשנות המשיב. בית המשפט ציין - בהיבט התכלית הסוביקטיבית - כי המערערת ביקשה להקטין את שיעור שכר הטרחה שנקבע בהסכם הקודם נוכח הצלחותיו הלא צפויות של המשיב, בעוד שזה האחרון לא הסכים להתנות את שכר הטרחה בהשגת פטור מלא.

(ה)        אשר לתכלית האובייקטיבית של ההסכם- זו אינה עולה בקנה אחד עם העמדה שאותה הציגה המערערת. שכר טרחה המותנה ב- "הכל או לא כלום" יוצר אינטרסים מנוגדים לצדדים. בעוד שעורך הדין ישאף לקבל פטור מלא בכל מחיר, ייטה הלקוח להתפשר ולו במעט, על מנת לסכל את תשלום שכר הטרחה. תום הלב, ההגיון המעשי, הכלכלי והמשפטי הוא לפרש את ההסכם כנותן ביטוי לעמלו הממושך של המשיב, שהשיג כ-90% הצלחה בשיעור המס הנדרש, ולטענתו היה משיג 100% אלמלא נחפזה המערערת להסכים לפשרה. גם כלל הפרשנות נגד המנסח מוביל לתוצאה דומה. מר אמיר ז"ל, אשר ניסח את ההסכם מטעם המערערת אינו פקיד הדיוט, אלא איש מקצוע שבידיו נמסרו הסמכויות לנהל משא ומתן ולסכם את הדברים בכתב. לו היתה מטרת המערערת לסכם עם המערער שכר טרחה של "הכל או לא כלום" די היה לכתוב שתוספת שכר הטרחה תשולם בפטור מלא בלבד ותהיה בסכום של 155,224 ש"ח. מסקנת בית המשפט היא שכוונת ההסכם היתה לגזור שכר טרחה יחסית לסכום החסכון בפועל.

(ו)         בית המשפט דן גם בטענת המערערת שבקבלת הסכום של 33,251 ש"ח ביום 26.7.98 ויתר המשיב על יתרת שכר הטרחה. טענה זו לא נטענה מפורשות בתצהירו של מר אורון מטעם המערערת, וגם ברישומים שערך עד זה אין לה זכר. ויתור המשיב על חקירת מר אורון אינו מלמד על קבלת עמדה זו, שכן שעה שתצהיר העדות הראשית אינו מפרט את העובדות הנדרשות לתמוך בגרסת ההגנה, אין מקום לאפשר לעד להשלים את הדברים בחקירה נגדית. בית המשפט הוסיף כי בעמדת המשיב, המכחישה ויתור על יתרת שכר הטרחה, תומכים מכתבו מיום 26.7.98 שבו ציין שלאחר קבלת הסכום שאינו שנוי במחלוקת ינסו הצדדים לפתור את יתר המחלוקות וכן חשבונית שבה נרשם "ע"ח שכר הטרחה". מכתבה של המערערת מינואר 99' אינו מלמד שהמשיב הסכים לוותר על יתרת שכר הטרחה, אלא שהמערערת הציגה עמדה כי סכום הכסף ששולם הוא בבחינת סוף פסוק.